ל' תשרי, ה'תשס"ו (2.11.05)

לזכרו של רחבעם זאבי (גנדי) ביום השנה הרביעי להירצחו

בני אלון

אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, אדוני הנשיא ורעייתו, כנסת נכבדה, אדוני היושב-ראש, פתחת והצבת בפנינו אתגר ואינני רוצה להתחמק ממנו. אינני מקבל שהטרנספר היה הכול. הססמה החיובית היתה מולדת. זה היה הדגל, רק שהיושר והאומץ של רחבעם, השם ייקום דמו, חייבו אותו להתמודד פוליטית עם מה שהשמאל, לצערי, כאילו לבד התמודד, וזו הסוגיה הדמוגרפית. והימין לא השיב לה מעולם, עד שראש הממשלה מן הימין פתאום נגלה לו האור שיש בעיה כזאת, והמסקנה הפוליטית היתה טרנספר בכוח ליהודים. הוא הזהיר והוא אמר כל הזמן, שאם לא נתמודד עם הבעיה הזאת, זה או טרנספר בכוח ליהודים או שיהיה לנו אומץ לחשוב על סוגים שונים של פתרון לבעיה הדמוגרפית עם סוגים שונים של טרנספר, אם המודל היווני-הטורקי, שזיכה את זה שהוביל אותו בפרס נובל לשלום, ואם כל מודל אחר שהתמודד עם מחנות הפליטים, שגם היום מהווים בעיית תשתית, שאיש לא יסתיר אותה בשום גדר בכל גובה שהוא, והזמן קפא 56, 57 שנה שם והם ומצפים לשוב אל בתיהם ביפו, בחיפה, ואנחנו כולנו מתחמקים. כשמדינה ערבית מעלה זאת, אנחנו לא מעזים להתמודד עם הנושא של יישובם מחדש, של לקרוא לעולם כולו להתמודד, איך מוציאים אותם משם, איך פותרים את הבעיה?

גם לגנדי ולמולדת הדביקו את המלה הזאת "טרנספר" ואיש לא רצה לשמוע. בזו לו, טרנספר מרצון. מצחיק. איש לא טרח, איש לא הקשיב, גם לא בימין ובעיקר לא בימין. ומה הפלא שפתאום מתעורר הנציג הבכיר של הימין וגילה שיש סקרים שמראים שיש בעיה דמוגרפית. מפליא.

הדגל, אדוני היושב-ראש, היה המולדת. אהבת מולדת. אהבת ארץ-ישראל. הניסיון של האיש האמיץ הזה היה להתמודד פוליטית. איך שומרים על הערך הזה? לא רק בשירי פלמ"ח. עד היום האתגר הזה מוטל פה לפתחנו.

אדוני היושב-ראש, הססמה הראשונה שהראה לי גנדי כשהכרתי אותו בפגישה הפוליטית הראשונה, ואז הצטרפתי בפעם הראשונה למפלגה כלשהי, למפלגתו, הראה לי גנדי מאחורי כרטיס החבר: ארץ-ישראל לעם ישראל על-פי תורת ישראל. עד היום זו ססמתה של מולדת. אני חושב שהדברים משלימים את מה שאמרנו בהתחלה. אפשר לבוז, אפשר להגיד - גנדי שנא ערבים, מה שהוא שקר מוחלט. אפשר לזלזל, אבל אהבת ארץ-ישראל של גנדי היתה עמוקה ולכן היתה בו גם הענווה ההיסטורית שחסרה לחבריו. אינני מדבר על תכונות אישיות של ענווה. גנדי היה כזה כן ואמיץ ואותנטי, ולא אשכח שאמר לי שאביו, שהיה לו חלק מכריע באישיותו, איש שמאל, איש עבודה שנשאר חסיד גור כל ימיו ורקד על שני העולמות האלה, אמר לו: שמע, יש ראשי תיבות עדש"ה. אני רוצה שתזכור אותם בצוואתי. עדש"ה – ענווה, דבקות, שמחה והתלהבות. כך אמר לי גנדי, אם זיכרוני אינו בוגד בי, אני מתחייב לדבקות לשמחה ולהתלהבות, אבל ענווה – קצת קשה לי. ענווה לאומית היא אותה ענווה שהיתה לו לרחבעם, בהבינו שמירוץ השליחים שרץ מדור לדור לא נגמר בי. בהבינו שגם אם אני זכיתי להיות מדור המייסדים, אין לי תסביך המייסדים שכל מי שבא אחרי אינו שווה כלום. על מי אפשר לסמוך? אם אני לא אגמור פה את כל העניינים, הכול ייחרב. אז אדם יכול אפילו בתת-מודע להרוס את כל מה שהוא בנה בעמל ידיו - את כל היישובים, את כל העשייה הפוליטית, את כל החזון.

אצל רחבעם היה ברור שאין תרגילים של כבוד מי הוא חמורו של מי ומי משיחי ומי לא. ההתחברות שלו עם ציבור שומרי המצוות היתה התחברות ערכית, והוא ראה בחיבור הזה של ארץ-ישראל לעם ישראל לפי תורת ישראל ערך, והוא גם חש שזה הציבור שימשיך את אותה נאמנות, יחד עם כולם, אבל אין זו בושה להודות שיש ממשיכים. לכן גם גמל לו הציבור הזה לכל סוגיו באהבה גדולה ובהערכה גדולה, כי הוא חש שהמלה "תורה" אצל גנדי איננה מן השפה ולחוץ. כי הוא חש שהאויב שישמיד אותנו כאן אינו אויב חיצוני אלא אותו שטן של אובדן הדרך, כמו שנתן אלתרמן מתאר. אובדן ה"למה זה אנוכי" ומהי צדקת דרכי, שמול הטפות של שמאל שאנחנו זרים וזה כיבוש משחית וזה כיבוש מזיק ואנחנו זמניים, ומול אויב חיצוני שמנצל את ההטפות האלה של אובדן צדקת הדרך, רק אמונה אמיתית בצדקת הדרך של ארץ-ישראל לעם ישראל לפי תורת ישראל תוכל לעמוד ולתת שיווי משקל לשטן המכרסם מצד שמאל בבית שלנו, פנימה, ולאויב החיצוני שמנצל את החולשה הלאומית שלנו.

ולכן כאב לו לשמוע את הביטוי שטחים כבושים, כאילו כובשים זרים אנחנו. הוא לא היה זקוק לנזיפה מהיועץ המשפטי לממשלה, שיזכיר לו שכל ראשי ממשלות ישראל הקפידו, מקסימום, להשתמש במושגdisputed territories – שטחים במחלוקת, כי שמורה לנו הזכות של המשפט הבין-לאומי, שבנוי על התנ"ך, לתבוע את שטחי יהודה, שומרון ועזה כשנגיע לדיון על הסדר הקבע. ומי שבז לצדק, מאבד את הכול.

לכן, אדוני היושב-ראש, גנדי לא היה טרנספר. גנדי היה ארץ-ישראל, מולדת, ארץ-ישראל לעם ישראל לפי תורת ישראל, וההתמודדות האמיצה שלו עם הצורך לעגן את הדברים שלא יברחו לנו מתחת לידיים, שהקרקע לא תבער ואז נשמיט אותה מתחת רגלנו, הביאה אותו לניסיון הפוליטי הזה של הטרנספר. אדרבה, שיקומו נאמני ארץ-ישראל ויתמודדו עם זה.

אני מתנצל שלא פתחתי בנוכחותם של אלה המכבדים אותנו פה, של יעל הגיבורה והאמיצה והמשפחה כולה. יעל, שהיתה לא רק אשה שהשגיחה מן הצד, אלא לאורך כל הדרך, וכל חברי הכנסת זוכרים זאת, כל חברי מולדת זוכרים זאת, היתה בעלת-ברית במובן המלא ביותר של המלה.