מה צריך לחקור

בני אלון

ועדת חקירה אמיתית היתה בודקת את השאלה האמיתית, את הכשל החמור שהתגלה באירועים להם נדרשה ועדת אור: המרד הערבי מודל 2000

ועדת החקירה לאירועי אוקטובר 2000 לא רק נולדה בחטא, אלא גם חקרה את הדבר הלא נכון.

השאלה האם שוטרים הגיבו בחומרה רבה מדי או שמא בסלחנות רבה מדי היא שאלה מעניינת ללימודי שיטור, אבל אינה בעיה מערכתית של מדינת ישראל.

איש אינו מכחיש שמשטרת ישראל הועמדה בפני מציאות מסוכנת מאוד ובלתי צפויה, והחוכמה שלאחר מעשה אינה יכולה להועיל הרבה. השאלה האמיתית, הכשל החמור שהתגלה באירועים להם נדרשה ועדת אור, הוא המרד הערבי מודל 2000.

כיצד קרה שאזרחי מדינת ישראל התגלו ברגע מסוים כאחים לנשק של המרים שבאויביה? כיצד מצאנו את עצמנו בתוך מצב שבו מיעוט גדול במדינת ישראל אינו מזדהה עם המדינה ופועל נגדה, ומה ההשלכות של עובדה זו על עתיד היחסים בין יהודים וערבים בישראל?

לשם ברור השאלות הללו לא הוקמה ועדת חקירה, וחבל. אם היתה קמה, היא היתה מגלה איוולת מתמשכת בהתנהלות של ישראל מול הערבים – אזרחיה ואויביה כאחד. הערבים הישראלים חדלו לכבד את בעל הבית, כי בעל הבית השתגע, והפסיק לכבד את עצמו.

כדאי להיזכר ברקע לאירועים באוקטובר 2000: המהומות פרצו בימי אהוד ברק כראש ממשלה, מעט לאחר שהסיג את צה"ל מלבנון והציע לפלסטינים את ההצעה הנדיבה ביותר שהוצעה להם אי-פעם על-ידי גורם ישראלי, ולאחר שנים שבהם חיבקה ההנהגה הישראלית את ערפאת וכנופייתו, שבניגוד לערביי ישראל פעלו בפועל כל חייהם להחרבתה של מדינת ישראל.

ישראל לימדה את הערבים בהתנהגותה לקח חשוב ומסוכן: ישראל מחבקת את אויביה (הנחשבים בעיני השמאל הישראלי כ"ערבים אותנטים", העוסקים ב"שחרור לאומי"), מעניקה להם הישגים מדיניים, כסף וחסינות, ובה בשעה מפקירה את כל מי שמסייע לה – ובהם אנשי צד"ל (הערבים היחידים שנאלצו לברוח מבתיהם בלי שפעילי זכויות אדם ישראליים ימחו) והסייענים (משת"פים) בשטחי יש"ע (שמי שרצח אותם מוגדר עד היום כמי "שאין לו דם על הידיים")