חשבון פוליטי, חשבון אסטרטגי
בני אלון
עצוב וכואב לראות את ראש ממשלת ישראל כאשר הוא מביא לממשלה את "מפת הדרכים", ומתבטא בדרך מקוממת ומזיקה כל כך בעניין "הכיבוש". כשאזרחי ישראל הצביעו בהמוניהם עבור אריאל שרון הם עשו זאת כיוון שהתאכזבו מאוסלו, ולא כדי לקבל את אותו חתול בשק אחר.
אחרי העצב והכאב, השאלה המתבקשת היא מה עושים. מהי ההתמודדות הפוליטית המתבקשת, ומהי ההתמודדות לטווח ארוך לנוכח הקריסה של המדינאות הישראלית.
מבחינה פוליטית, החזית נמצאת היום בתוך הממשלה ולא מחוץ לה. ממשלת ישראל אמנם קיבלה את מפת הדרכים, אך ברוב דחוק ביותר, ויחד עם ארבע עשרה הסתייגויות, ששמירתן יכולה לשנות את התמונה לטובה באופן משמעותי ביותר, ויכולה למנוע את החצייה למעשה של הקווים האדומים שלנו. כל ההסכמים הקודמים התקבלו בממשלות ישראל ברוב גדול ומבוסס, כאשר האופוזיציה האפקטיבית מצויה מחוץ לממשלה. הפעם האופוזיציה האמיתית היא בתוך הממשלה: כאן מתחולל מאבק אמיתי על אופן ההתקדמות בתהליך, כאשר בממשלה קיים גוש ימני גדול היכול לעמוד על שמירת ההסתייגויות ולמנוע הידרדרות מדינית.
הפורש מן הממשלה לא ישיג דבר: את הממשלה הזו אי אפשר להפיל, האופוזיציה תקטן עוד יותר (עם צירוף העבודה לממשלה) ומלבד נאומים חוצבי להבות לא נוכל אלא לראות בעיניים כלות כיצד ישראל נכנעת לטרור, מפנה יישובים וממלאת את כל חזונותיהם של ביילין וחבורת אוסלו.
זוהי הריאליה הפוליטית כיום. אך מעבר לה חייבים להבין מדוע מי שהתאכזבו מאוסלו, שבים אל אותה מתכונת נוראה. התשובה היא פשוטה: הצלחנו ליישב את הארץ, הצלחנו למחות כנגד מעשי השמאל, אך עד היום לא הצליח הימין להציג תכנית מדינית משלו, תוכנית שתיתפס כאלטרנטיבה אמיתית לציבור בישראל - ציבור שהתייאש מאוסלו אך צמא לפתרון של ממש, מדיני וארוך טווח, להתמודדות עם מיליוני הערבים החיים בארץ ישראל.
כאן אני רואה את האתגר הגדול של המדינאים מן הימין, ולכן הצגתי לאחרונה בצורה רשמית, בארץ ובעולם, תוכנית מדינית לשלום כולל במזרח התיכון. התוכנית מבוססת על שלילתה של ישות פלשתינית מלבד ממלכת ירדן, על חיזוקה של ממלכת ירדן והשבת זיקתה לערביי יש"ע, ועל שיקום נדיב של הפליטים הפלשתיניים במדינות ערב.
מפת הדרכים סופה לקרוס – ואז נשוב לשאלה "מה האלטרנטיבה".
האם נוכל אז להציע כזאת? הדבר תלוי, בין השאר, בהמשך ישיבתנו בממשלה. היכולת של שר בממשלה להציג תוכנית מדינית ולהניע דיון ציבורי עליה, לעניין בה את התקשורת, האקדמיה והמערכת הפוליטית – גדולה לאין ערוך מיכולתו של חבר כנסת באופוזיציה. לכן, מוסדות "מולדת" הגיעו למסקנה שכרגע שטוב יותר להילחם כנגד תוכניות ראש הממשלה ובעד פיתוח התוכנית האלטרנטיבית - ממעמד ממשלתי ולא מבחוץ.
נקודה משמעותית ביותר, שלא כולם מודעים לה, היא מרכזיות הפעולה בארה"ב. הלחץ האמריקני המתמיד על ישראל הוא מקור התופעה של ראשי ממשלה שנעים שמאלה, בבחינת "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". בשנים האחרונות אני פועל באינטנסיביות רבה בארה"ב, תוך רתימת מיליוני נוצרים המהווים את משענתו של הנשיא האמריקני לעמידה מאחורי תוכניות השלום האמיתיות המאמינות בזכותה של ישראל על הארץ. פעילות זאת מקבלת איכות אחרת לחלוטין כאשר היא נעשית מעמדה מיניסטריאלית.
מחאות רבות אני מקבל על המשך ישיבתנו בממשלה. אני מקבל אותם באהבה, שכן הן מבטאות את הדבר החשוב ביותר – את המסירות של אנשינו לעם ישראל ולארץ ישראל. אך לצד המחאות אני מקבל גם מכתבים המפצירים בי שלא לעזוב את הממשלה, ולא להפקיר את השלטון לשותפות ליכוד-שינוי-עבודה, שותפות שלא יכולה להיות לה אופוזיציה אפקטיבית.
עזיבת הממשלה כיום פירושה נטישת החזית. ההכרעה היא אכן קשה – אך אני נחוש בעמדתי, שלמען עתידנו ולשם קידום הפתרון הימני – עלינו להשאר, כל עוד הדבר אפשרי, כחברים בממשלת ישראל.