להציע אלטרנטיבה

בני אלון

השנתיים האחרונות העמידו את הימין בעמדה של "אמרנו לכם" – ובצדק.

מי שעמדו בצמתים והתחננו "אל תתנו להם רובים", מי שעמדו חסרי אונים לנוכח עיוורונם של הישראלים האחרים כלפי הכתובת הכתובה באותיות ענק על הקיר, אינם יכולים אלא לחוש צדק מתסכל.

אבל בעוד הימין עסוק בצדקתו, הדחף הישראלי לעבר פתרון מדיני ממשיך לעשות את פעולתו. וכך, בהעדר הצעה קונקרטית של הימין, מאמצת ממשלת ישראל את מפת הדרכים המסוכנת של הקוורטט והנה נפתח לו הסיבוב הבא.

את המציאות אי אפשר להכחיש: השליטה על שלושה מיליון ערבים ביש"ע (מלבד כמיליון ערבים ישראלים), אינה דבר שאנו רוצים להתמיד בו.

מדינת ישראל לא הוקמה כדי לנהל את חייהם של הערבים, אלא כדי להבטיח בית לאומי לעם היהודי, ונחלה לממש בה את ייעודו המיוחד. לכן, חייבת ישראל וחייב הימין הישראלי, להציג תכנית ארוכת טווח.

מדינת ישראל עסוקה בטקטיקה, אך היא זקוקה נואשות לאסטרטגיה כוללת. יש להציב כיעד פתרון קבע בר קיימא רצוי לישראל. הסדרים סבוכים ומורכבים המושתתים על פיקוח בינלאומי ורצון טוב – אינם ביסודם אלא הסדרים זמניים שכל צעד רק מחכה בחשדנות לקריסתם.

לכן, אין כל הגיון בפיתרון הבנוי על הקמתה של מדינה פלשתינית נוספת, הפעם ממערב לירדן. מדינה שכזו תהיה תמיד "חסרה" מבחינה טריטוריאלית ; קווי הגבול שייקבעו לה יפצעו חבלי ארץ ויישארו לעד נטולי כל היגיון, והשאיפה המובנית בלאומיות הפלשתינית – שאיפת החזרה ליפו, חיפה ורמלה רק תלך ותגבר.

הפער הכלכלי בין המדינות, הצפיפות שעתידה להחניק את הערים הערביות, בוודאי עם קליטת פליטים מארצות אחרות, והחיכוך המתמיד והיומיומי עם מדינת ישראל (שהרי הגבולות כה קרובים לריכוזי האוכלוסייה) – כל אלה רק ילכו וילבו את הרצון הטבעי והפשוט: לגרש מכאן את כל היהודים ולממש בפועל את "זכות השיבה" – ובגדול.

ומה אז?

אז נעמוד שוב מול שוקת שבורה, מול הברירה בין לחימה שאין לה קץ לבין "אופק מדיני" שכישלונו הוכח בדם, פעם אחר פעם.

חייבת להיות, אפוא, יוזמה מדינית. יוזמה שמסוגלת לייצב סדר אזורי חדש ואמיתי, שיש לו את היכולת הטבעית לעמוד לאורך זמן.

ההסדר המוצע במתווה השלום האזורי; שהוצג רשמית בשבוע שעבר, הינו הסדר כזה. שלילת הקמת מדינה פלשתינית בלב הארץ – מדינה שעתידה לנגוס בשטחי מדינת ישראל ולאיים על אופיה היהודי. השטח הקטן שבין הירדן לים נועד להקמת מדינה יהודית אחת במרחב הערבי הגדול ועליו להישאר כולו בריבון ישראל.

קו גבול לאורך נהר הירדן הוא קו גבול אידיאלי – קצר, ברור ובעל הגיון גיאופוליטי. אסור לנו לשכוח, שארץ ישראל (פלשתין, כלשון הרומאים) כבר חולקה פעם אחת, ב-1922, כאשר כל חלקה המזרחי הפך לממלכה ההאשמית של עבר הירדן – ממלכה שהינה מדינה פלשתינית לכל דבר. היא מצויה בפלשתין, תושביה פלשתינים והזהות הפלשתינית היתה מקובלת עליה עד לניתוק בשנת 1988, מהלך שהינו טקטי והפיך במהותו.

המרכיב היחיד בירדן שאיננו פלשתיני הוא בית המלוכה ההאשמי. הייאוש מן המנהיגות הפלשתינית הופך "נקודת תורפה" זו לנקודת עוצמה: מדוע לנהל את המשא ומתן ולנסות להגיע לפתרון עם מנהיגות עוינת , המגואלת בדם טרור, אם ניתן לנהל אותה עם בית מלוכה, שמשטרו הוא המתקדם במשטרים הערביים והינו בעל נטייה פרו מערבית מובהקת? האם לא יקל עלינו להגיד להסדרים ארוכי טווח ויציבים עם הממלכה ההאשמית, מאשר עם רשות פלשתינית – שעצם קיומה הוא התרסה כנגד הציונות?

ארצות הברית נטלה על עצמה לייצב סדר אזורי חדש במזרח התיכון. זהו סדר שבו מחזקים את "הטובים" ומאיימים על הטרוריסטים. בסכסוך המזרח תיכוני, סדר שכזה פירושו בראש ובראשונה חיזוקן של ירדן וישראל, שתי המדינות בעלות המשטר המתקדם ביותר באזור והנוחות ביותר לארה"ב, וחיסולה של רשות הטרור הפלשתינית. השבת המעמד של נציג לגיטימי של העם הפלשתיני לממלכת ירדן, יחד עם חבילת סיוע נדיבה ושיקום תשתיתי של כלכלתה,בתוך תכנית אזורית הכוללת את ישראל, יכולה להוציא את האזור מהטרגדיה בה הוא נתון. הרשות הפלשתינית תפורק, המלחמה בטרור תועמק וכל כלי הנשק ייאספו, הפליטים הפלשתינים ישוקמו באצות ערב השונות (כולל ירדן) במימון ישראלי ובינלאומי, והערבים תושבי יש"ע (שאינם פליטים) יישארו במקומם ויקבלו אזרחות ירדנית.

בערים הערביות ייהנו ממידה של אוטונומיה, במסגרת משא ומתן והסדרים שייקבעו בין ישראל (הריבון) לבין ירדן – שתושבים אלה הם אזרחיה המממשים בעמאן את זכויותיהם האזרחיות.

מדינת ישראל צריכה ליטול יוזמה והנהגה – ולא עוד להיגרר אחרי תכניות הנוגדות את האינטרס הלאומי שלה ושל האזור כולו. במקום להיגרר לסיבוב נוסף של "אופק מדיני" שאחריו קריסה רבת דם, על ישראל להציג פתרון-קבע ישים ויציב, הבנוי על עוצמה ולא על חולשה, על צדק היסטורי ולא על כניעה, על פתרון ממשי לפליטים במקום חזון של שאהידים.

יש אלטרנטיבה – והמפתח מצוי בידינו. אם ישראל תציג את החזון הזה בתוכניתה המדינית , סביר להניח שבוושינגטון יאמצו בשמחה. אולי לא במחלקת המדינה, אבל בבית הלבן – השמרני והנלחם בטרור – המתווה האזורי לשלום יכול להפוך לקלף מנצח.

זה עוד יקרה, אבל לצערנו רק לאחר כשלונה של מפת הדרכים.

על "המתווה האזורי לשלום" תוכלו לקרוא באתר www.theRightRoadtoPeace.com