01.10.05

פוליטיקה עכשיו

מקור ראשון | יואב שורק

הרב בני אלון אבל על גוש קטיף, אבל לרגע לא מופתע. הציבור האמוני משלם את המחיר על גישה רוחנית מדי, שאיננה מכבדת די את העולם הזה, שרואה בפוליטיקה אילוץ מכוער, ושמעולם לא הוטרדה משאלות של אסטרטגיה בינלאומית. שיחה בשלהי אלול

את הרב בני אלון הכרתי לפני חמש עשרה שנה, כבחור צעיר המחפש דרך להוציא לאור ביטאון ארצי, עצמאי, של תלמידי ישיבות. הכרתי אותו כאיש רוח, המשמש כרב נותן שיעורים בכמה ישיבות וכמעודד של כתיבה ויצירה חדשה באמצעות 'ספריית בית אל'. כמו הרבה מאנשי הרוח בערוגת 'גוש אמונים', גם הוא היה קשור בעשייה התיישבותית. במקרה שלו היה זה חיזוק האחיזה היהודית סביב העיר העתיקה בירושלים.

כמה שנים מאוחר יותר, עשה הרב אלון צעד מפתיע של כניסה לחיים הפוליטיים. לא כרב שמתחננים לפניו לקשט רשימה של פוליטיקאים, אלא כמי שמתחיל במודע דרך של פוליטיקאי, מי שמאמץ בדעה צלולה את התפקיד שבארץ הזאת הפך כמעט למאוס מראש. שנים רבות אחרי כן, בתקופת כהונתו כשר התיירות, פגשתי בו שוב, והופתעתי לשמוע מפיו – בחמש דקות – כיצד מה שלמד ולימד ב'אורות' מתגלגל עד לעשייה פוליטית מובהקת 'לכתחילה', כזו שרבנים אחרים נבוכים ממנה כאשר היא נעשית בדיעבד. עבדתי איתו עד לפיטוריו מהממשלה, אותה ממשלה שהוא רואה כיום את ישיבתו בה – לצד אנשי שינוי – כחילול השם.

אלון, כיום בשנתו העשירית כחבר כנסת, היה עסוק בחודשים האחרונים, כמו כל חבריו, בניסיונות לבלום את העקירה ולסייע למאבק. שלא כחבריו ושלא כמקובל, הוא לא העסיק בתקופה האחרונה יועץ תקשורת, וקולו כמעט לא נשמע בזירה הציבורית. דווקא עובדה תמוהה זו מאפשרת לי ביתר קלות לנהל עמו שיחה של רטרוספקטיבה על שנת העקירה הזאת, לא רק כפוליטיקאי אלא גם ובעיקר כמי שבונה את מהלכיו הפוליטיים מכוחה של משנה אמונית מובהקת.

מרחיקים עדות

השנה שחלפה היתה דרמטית מאוד, בודאי לציבור שמאמין שההתיישבות היא ביטוי של הגאולה שאנו רוצים להיות שותפים לה.

עוד לא תמו ימי האבל על החורבן, ולכן לא נכון להאיץ באבלים לקום ולעסוק בהפקת לקחים. טוב למתבונן להפנים דברים. מצד שני, קצב האירועים החיצוני אינו נותן זמן לעיונים עמוקים.

לצערי, הייתי בחבל עזה לא רק בשעת העקירה, אלא גם אחריה, כאשר הבולדוזרים עלו על הבתים. אני אומר לצערי, כי המראות הללו רודפים אותי לא רק כחוייה קשה, אלא בעיקר בהשלכה שלהם הלאה. אני הולך ליד ביתי בבית אל, ומאחורי כל בית אני רואה בולדוזר.

מה שקרה השנה הוא בעל השלכות אסוניות. לא במאבק הפנימי בתוך החברה הישראלית – עוד נשוב לזה מאוחר יותר – אלא ביחס לאויב האמיתי שלנו, העולם הערבי-מוסלמי. הקלות הבלתי נסבלת של העקירה חיזקה את כל התזות הערביות השואפות לחיסול ישראל, כמו זו של נסראללה על קורי העכביש. השתרשות של שלושה דורות נמחקת בכף הבולדוזר.

באופן טרגי, למרות שאפשר וצריך למלא ספר במשמעויות האסוניות של מה שהתרחש, זה לא היה מפתיע בכלל. מזעזע להבין עד כמה מה שהתרחש כאן היה טריויאלי, פשוט. מהלך פוליטי ריאלי, סביר, צפוי מראש. כבר בימית למדנו שעם כל הכבוד לדונם ולעז, חתימה בינלאומית אחת יכולה למחוק שנים של מסירות. אבל כנראה שלא למדנו, כי הנה אנשים רבים וטובים לא מבינים מאיפה זה בא, ובורחים למחוזות אפוקליפסיים של בני אור ובני חושך. זה לגמרי לא שייך, כי מה שהתרחש היה מעשה פוליטי, טבעי וצפוי ואפשרי מאז ומעולם.

כולנו, אנשי הציונות הדתית, ובמיוחד אלה שהתחנכו על התורה שיצאה ממרכז הרב במובן הרחב של המושג, סובלים מהתעקשות לראות את המציאות בעיניים רוחניות מדי. במדינת ישראל בכלל יש חוסר אמון, בוז וזלזול בפוליטיקה, ובחברה הדתית הדבר חריף עוד יותר. אם אתה אדם רציני, מציעים לך להיות מחנך, איש רוח; גם אם אתה פעיל התיישבות מעריכים אותך. הנמוך ביותר הוא הפוליטיקאי, מי שדואג לתקציבים לשני הראשונים ומשמש לציבור כשק חבטות. האם יכולים אצלנו לגדול פוליטיקאים שאינם מתביישים להיות כאלה? שרואים בכך שליחות? האם זה מקרה שאנשים שצמחו בחינוך שלנו ופנו לפוליטיקה, והצליחו, הם כאלה שהורידו את הכיפה מראשם בשלב זה או אחר?

אני לא בא לזעוק את זעקת הפוליטיקאי המתוסכל, אלא להציל את עם ישראל וארץ ישראל. אסור לטעות: מה שהחריב עשרות יישובים וישיבות הוא אקט פוליטי, שנעשה בזירה הפוליטית, באמצעים פוליטיים ציניים ומקיאווליסטיים, של שבירת השוויון הנצחי בין ימין ושמאל על ידי תגבור השמאל במלחכי פנכה ובשלמונים פוליטיים. ובמקום לנתח את הבעיה ולהתמודד איתה, אנחנו מרחיקים עדותנו ומחפשים לחורבן הזה שורשים ששייכים למונחים הרוחניים בהם שגינו (תרתי-משמע).

ממלכתיות ילדותית

דוגמא מצויינת לתפיסה רוחנית המנותקת מהמשמעות הממשית שלה עצמה יש בסוגיית הממלכתיות המיוחסת לרב קוק. מי שקורא את שו"ת משפט כהן, שם הרב מעניק למדינה את מימדי המלך שלה, מבין שהפיתוח המוקצן של מושג הממלכתיות לא שנוי על קריאה נכונה של מה שכתוב שם. בשום מקום לא עלה על דעתו של הרב קוק לתת לראש ממשלה דין של מלך. הוא אינו רשאי לקחת פילגש או לפרוץ לו גדר. מה שיש זה "מקצת דיני המלכות" – ובהתחשב במה שמקובל היום. זו נקודה חשובה: הרב קוק מעניק 'מקצת דיני מלך' לדמוקרטיה, לפי מיטב הכללים החילוניים שלה. ברור שלא שייך לדבר כאן על איפיונים של תיאוקרטיה או מונרכיה, אלא אדרבה, קבלת הציבור את הדמוקרטיה כשיטה. אם מרי אזרחי, למשל, מקובל כחלק מכללי המשחק של הדמוקרטיה בעולם החופשי, אז ודאי שגם אצלנו זה כשר.

הגלוריפיקציה, ההאדרה הילדותית שבה האדירו אצלנו את 'ראשיה שריה ויועציה', מתוך ההתקשרות שלהם למושג המלך, אין לה שום אחיזה בתורת הרב קוק, והיא יוצרת משברים מוגזמים ומלאכותיים. כשאנחנו מתפללים – כמו שהספרדים מכוונים – ש"משיח בן יוסף לא ייהרג", אנחנו מתכוונים בפשטות לכך שהשאיפה שלנו היא שהמעבר מן השלב החומרי, ההרצליאני, של 'למחיה שלחני א-להים לפניכם', לבין השלב האידיאלי של 'יסוד כסא ה' בעולם', של הכנה למלכות בית דוד, יהיה בכמה שפחות ייסורים, כמה שיותר חלק, כמה שפחות כמו שמופיע בגמרא במגילה על המספד בירושלים. חשוב לציין שהרב קוק עצמו, אפילו הוא, פעל בהרבה תבונה ריאל-פוליטית כשהוא בא לזירת המעשה. הוא למשל הקים את הרבנות הראשית בעזרת השלטונות הבריטיים, לזעמם של חרדי ירושלים.

ומה עכשיו?

אנחנו נמצאים לפני עשר שנים שהן משמעותיות מאוד בחיי השעה של מדינת ישראל. בעשור הקרוב, לפני שהדמוגרפיה תהפוך את הציבור הדתי לרוב בין היהודים, עשויה להיקבע חוקה; עשוי להיקבע מי הפרשן של החוקה; הגדר עלולה לעצב גבולות של קבע, ולהביא בעקבותיה עקירות נוספות וקשות; והמדינה עלולה להעמיק את ההתערבות והפגיעה בחינוך היהודי. אלה דברים מסוכנים ביותר כשהם נעשים בשיטה השרונית של מחטפים. זהו מאבק של דור מייסדים מונוליטי במציאות הברוכה של ההתגוונות של החברה הישראלית ושל קיבוץ הגלויות, והוא עלול להצליח כמו שאנשי העלייה השנייה השתלטו על היישוב, שרובו היה מזרחי ומסורתי.

זה מאבק אמיתי על חיי השעה, ואצלנו עסוקים בניתוחים של חיי עולם, ומתפנקים בהרהורים שאולי לא צריך להצביע, ובזים לפוליטיקה. אני חוזר ואומר, חייבים לחזק את הפוליטיקה. גידלנו מחנכים, גידלנו מיישבים, גידלנו מפקדים; לא גידלנו פוליטיקאים, וגם לא מדינאים.

התמונה הגדולה

רבים טוענים שישראל מפסידה פעם אחר פעם בזירה המדינית רק בגלל חולשת הרוח שלה. כלומר חיי-השעה תלויים מאוד במה שאתה מכנה חיי עולם.

ברור שיש בזה הרבה אמת. ובכל זאת, קשה לי לשמוע את זה מאנשים שמזלזלים לחלוטין בכל הנושא של חשיבה אסטרטגית על עתידה של מדינת ישראל, על יכולתה לחיות במזרח התיכון וכן הלאה. הציונות הבסיסית של להקים מדינה יהודית בארץ ישראל היא עדיין אתגר גדול שמחייב את מיטב המוחות, ולא סתם עניין טכני שחילוניים עוסקים בו כי אין להם אמונה. הרי על מה ניתן את הדין? על מה שבידינו, על הציפייה לישועה שלנו, שעיקרה המעשה הריאלי, נטיעת הנטיעה ולא הריצה אחרי בשורת המשיח.

איך אפשר לזלזל במשפט הבינלאומי, במערכת היחסים שלנו עם ארצות הברית, בפעילות הדיפלומטית? הזלזול הזה הפקיר את משרד החוץ לאנשים שלא הבינו מה המשמעות של שיבת ציון, או לאנשים שלא הבינו את חשיבות הזירה הבינלאומית. למה ראשי הממשלה, כולם, "שוברים שמאלה" אחרי שהם מתמנים לראשי ממשלה? והאם ברור שכאשר מישהו מאיתנו ישב על הכסא הזה הוא לא יעשה זאת בעצמו? זה בהחלט אפשרי, וחיוני, אבל בשביל זה צריך לבוא לשם "ותלמודו בידו", אחרי שיעורי בית. ואם אנחנו לא מתעניינים בכלל בשאלה איך הדברים נראים מוושינגטון, אם אנחנו לא לומדים לגייס את היסודות הפילושמיים של העולם הנוצרי כדי להיאבק יחד אתנו באיסלאם, אם אנחנו לא מוטרדים מהאופן שבו ישראל מתמודדת עם המשפט הבינלאומי ומציגה את עמדתה – כי כל אלה עניינים 'חילוניים', חיצוניים-שטחיים, אז אנחנו מועלים בתפקיד שלנו.

האם מדינת ישראל יושבת תחת גפנה ותאנתה, בגבולות בטוחים ומוכרים, שהשאלה היחידה היא מי ינצח במאבק הפנימי כאן? האם העולם הערבי אינו אורב ומחכה לשעת הכושר למחוק אותנו?

יום אחרי הגירוש, עמוס עוז כתב מאמר לפיו יום העקירה הוא יום שמח, כי 'הכוחות השפויים' ניצחו. ובאותה שעה אמרו רבנים אצלנו, שלמרות הגירוש אנחנו ניצחנו, 'ניצחון הרוח'. ואני שומע את הקולות האלה ושואל, ריבונו של עולם, את מי ניצחתם? את מי ניצחו הכוחות השפויים, ומנגד, את מי ניצחה הרוח? הרי אתם מדברים רק על הויכוח הפנימי בתוך החברה הישראלית. האם שכחנו שיש אויב מעבר לגבול? אותו לא מעניין 'ניצחון הרוח', וגם לא 'נצחון השפיות'. האויב המוסלמי רואה רק דבר אחד: את נצחונו שלו, את הקלות של עקירת היהודים, הוא רואה שנסראללה צדק.

לך זה כל כך ברור, שאתה לא משער לעצמך עד כמה הנושאים הללו נדחקו הצידה בשיח של הציונות הדתית. הוא נמצא במקום אחר לגמרי.

ישנם שני מעגלים, ואסור לשכוח את זה. ישנו המעגל של הרבנים ושל עמוס עוז, של הויכוח הפנימי. זה חשוב, וגם בו יהיו הכרעות משמעותיות שבשבילן – גם בשבילן – חייבים לגייס כוח פוליטי ותבונה פוליטית. אבל ישנו מעגל חיצוני, שהוא האמיתי, הוא המקום בו מתרחשת שיבת ציון – כמאורע היסטורי המצוי בזירה שבין ישראל לעמים. כאן נדרשת המנהיגות, האחריות, החזון. לגדל מדינאים, לגדל אצלנו ראש ממשלה שיראה כמשימת חייו למצוא תשובות אמיתיות להתמודדות שלנו מול העולם הערבי. מנהיגים שיבררו איך בונים את שיבת ציון, הנעשית בחסד ה', במרחב הריאלי; איך בונים מדינה, דמוקרטיה יהודית, בה כל יהודי ירגיש בבית, בה לא תהיה כפייה דתית, ובכל זאת זאת תהיה מדינה יהודית מובהקת, ללא רגשי נחיתות, וכמובן לא סתם עוד מדינה מערבית; איך בונים חזון יהודי אמיתי למשרד החוץ...

כשהייתי במשרד התיירות ראיתי בו משרד חוץ קטן, כי הוא עושה למדינת ישראל יחסי ציבור. וכאן עמדה תמיד השאלה: איזו מדינת ישראל אתה משווק? מה זה מדינת ישראל? מסתבר, שבכל העולם התשובה היא ברורה: ישראל היא הולילנד, היא ארץ התנ"ך, היא שיבת ציון. לא ניוושע בבריחה מזה, אלא דווקא בהכרה במשמעות המיוחדת של ישראל. וכמובן, מי שלא מבינים את זה, הם הישראלים. לא רק במשרד החוץ. מתוך התנתקות מהמקורות מחד, או מתוך התבצרות והתעסקות בויכוח הפנימי, שכחנו מה אנחנו כלפי העולם כולו. שוכחים את מה שאנחנו לומדים בראש השנה, שה' א-להי ישראל הוא מלך על כל הארץ, על כל האנושות, ושעבודתנו בעידן הגאולה קשורה במימוש החזון הזה, הגדול, של 'יאמר כל אשר נשמה באפו ה' א-להי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה', א-להי ישראל דווקא, ואין עוד מלבדו.