6.6.06
הולך בקול ענות חלושה
אריה אלדד
אריה אלדד ממש לא מצטער על כך שיונתן בשיא עוזב את מינהלת סל"ע, שלדעתו רק פגעה במפונים
יונתן בשיא הולך. אלפי מגורשי חבל עזה וצפון השומרון מלווים את הליכתו ממינהלת סל"ע בתערובת של בוז, שאט נפש וייאוש.
גם היום, תשעה חודשים לאחר שגורשו מבתיהם, רובם מובטלים וחלקם עדיין שוהים בבתי הארחה או בתי מלון. אלו שזכו למגורים זמניים ב"קראווילות" מבלים את ימיהם בריצות אינסופיות אל המנהלת שבראשה עמד בשיא: מבקשים קו טלפון, בית כנסת, גן ילדים, מדרכה, מזגנים במבנים הטרומיים הלוהטים, שמישהו יטפל בנוער המנותק, שמישהו יעזור למשפחות שנקלעו למצוקה כלכלית ובעקבותיה למשברים אישיים וזוגיים.
החקלאים שבהם, אלו ששכרו שטחים חקלאיים חדשים והחלו לשקם את חייהם, שקעו מיד בחובות עצומים כי התברר שהמינהלת מפצה אותם רק על מחצית מהרכוש החקלאי שנאלצו לנטוש. אחרים מתבוננים בהם בייאוש ואינם מעזים להתחיל מחדש.
המובטלים אוכלים את כספי הפיצוי על בתיהם. כשתבוא השעה, והיא עוד לא נראית באופק, לא יהיה להם כסף לבנות או לקנות בית למגורים. יש בהם כאלו המשלמים עדיין משכנתא על ביתם שנהרס בגוש קטיף, אך למדו מאוחר שמחמת חוק פינוי-פיצוי דרקוני הם אינם זכאים לשום פיצוי על הבית שהרסה המדינה. עניין של תאריכים קובעים.
אלפי שעות פגישות עם נציגי סל"ע, מאות דיונים עם מנכ"לים, סמנכ"לים וראשי אגפים ומשרדים, ואין סיכומים כתובים. המינהלת מקפידה שלא לענות על פניות בכתב, ולא להוציא סיכום מחייב בשום נושא.
אלו מעובדיו של בשיא הנראים כאילו הם רוצים לעזור למגורשים אומרים שאינם יכולים. אחרים לא אומרים אפילו את זה. המינהלת שבראשה עמד אמורה הייתה לפשט תהליכים, לתאם פעולות בין משרדי הממשלה השונים, לעזור. תחת זאת פעלה תחת מרותו מפלצת ביורוקרטית, שיצרה סבך שגם אם הצליח מישהו מהמגורשים לעקוף אותה, הכשילה כל ניסיון לפתור בעיות בקיצור ובפשטות.
תמיד צצה בעיה ביורוקרטית
תחילה אמרו שהמתנחלים לא משתפים פעולה עם המינהלת. אפילו נניח שזה היה נכון עד ליום הפינוי, מה היה לאחר מכן? תשעה חודשים חלפו. לא היה יום שמאות מהמפונים לא הידפקו על שעריהם וביקשו עזרה. תמיד צצה בעיה ביורוקרטית נוספת.
צריך להביא חשבון חשמל מ-1985 המעיד שהמבקש אכן גר באותה שנה בנוה-דקלים. תמיד היה צריך עוד תעודה מהשליש השני של שנת הלימודים תשמ"ז המעיד כי הנער אכן למד במשך כל השנה בבית הספר.
ועוד לא אמרנו מילה על מצבם של בעלי העסקים מאזור התעשייה בארז. אלו ששמעו בקולו של פרס ובאו לבנות מזרח תיכון חדש לאחר אוסלו, ושטח תעשייה משותף עם הפלשתינים. והוכו שוב ושוב בטרור ומניעת כניסת פועלים עד שעזבו כמעט כולם, ועתה המדינה לא מפצה אותם כי "לא היו בשטח" בתאריך הקובע.
ולא סיפרנו על משפחות קבע צבא קבע שביתם עמד בגוש קטיף, בבעלותם המלאה, אך הם עברו לשנתיים למגורים בבסיס צה"ל על פי דרישת הצבא ולכן אינם זכאים לפיצויים כי "מרכז החיים" שלהם לא היה בגוש ביום הקובע.
או אישה מוכה, שבעלה המשיך להתגורר בגוש והיא עברה עם ילדיה למקלט ולכן אינה זכאית לפיצויים כי "מרכז החיים שלה" הוא המקלט לנשים מוכות, לא הבית בנוה-דקלים. מה כל אלו? חוסר יעילות? עצלות ואטימות? רשעות?
דומה שאיש לא יתגעגע אליו
התנגדתי בכל כוחי להתנתקות, ולפיכך אני חשוד מראש בהצגה מעוותת של הנתונים מטעמים פוליטיים. לפיכך אין לנו אלא להזדקק לשורותיו של מבקר המדינה, שכתב דוח מיוחד על ההתנתקות, ואינו חשוד כמשתייך למחנה הכתום:
"נמצאו כשלים חמורים בתחום ההיערכות של הגופים השונים לקליטת המפונים, שפגעו בטיפול בהם וגרמו סבל מיותר בתהליך שגם כך היה טעון ומכאיב ביותר. הליקויים בהיערכות, בהעברות התקציביות, בגיוס כוח אדם חיוני למינהלת סל"ע ובקליטת המפונים ברשויות המקומיות לא נבעו, בעיקרם, מהיעדר חוקים ונהלים מתאימים, אלא מסחבת בפעילות הגורמים האחראיים".
על כל אלו אחראים רבים : מראש הממשלה שגירש בלי להמתין שההערכות לקליטת המגורשים תסתיים ועד אחרון הפקידים שדחו בלך-ושוב, לך-ושוב, את הפונים. אבל יונתן בשיא ייזכר בקהילות הפליטים לדיראון עולם, כי הוא היה מופקד על המינהלת שהיתה אמורה לסייע להם – ולא עזרה.
ועל הכישלון המהדהד הזה, על הסבל הנוסף, התסכול והייאוש מהמדינה ומוסדותיה שהביא באלפי לבבות, הוא לא פוטר בחרפה, הוא הולך בקול ענות חלושה. דומה שאיש לא יתגעגע אליו.
תשעה חודשים עברו. ממשלה חדשה. צביה שמעון מחליפה את בשיא. אולי עתה יתחילו לסייע למגורשים בחריצות, ביעילות, באוזן קשובה למצוקות ומתוך רצון טוב.