כ"ז תמוז ה´תשס"ו , 23.7.2006

אחרי לבנון, איראן

אריה אלדד | מקור ראשון

בשבעה עשר בתמוז לפני 1936 שנים הבקיעו הרומאים את חומת ירושלים ונפרצה הדרך לחורבן הבית. לפני יומיים הובקעה חומת תפיסת הביטחון של ישראל, ונפתחו שתי דרכים – לניצחון או חלילה לחורבן נוסף.

אוי לתמהים איך זה הצליח החיזבאללה להכות את צה"ל ממש כמו שהחמאס עשה בדרום. מי שמחפש את האשם ברמת הפרט, ההתרעה הממוקדת, הגדר האלקטרונית או הגלאים האקוסטיים – אינו מבין כנראה שהגורם המתגונן והנייח תמיד יהיה נחות וחשוף לפגיעה. אי אפשר לנצח מלחמה בעזרת בטון וגדרות אלקטרוניות, גם לא בעזרת כלי טיס בלתי מאוישים, גם אם הם מדויקים.

ישראל ספגה פגיעה קשה, בדם ובחטופים ובמורל הלאומי ובכושר ההרתעה, משום שלא השכילה להבין, ואפילו לא באמת ניסתה, לרדת לשורש המלחמה ולהבין את מהות האויב ומטרותיו. בהיעדר הבנה כזאת – לא יועילו הבטון וההתרעות.

איראן היא הסכנה הקיומית לישראל. היא גיבשה שנאה עמוקה לישראל, רצון להשמיד אותנו, טכנולוגיה שאפתנית להשמדה המונית וכוונות ביצוע. היא גם מתוחכמת דיה כדי להפעיל גייסות אחרים שיקיזו את דמנו ויעסיקו אותנו, ייצרו מאזן אימה טקטי ויניחו לאיראן להתכונן בשלווה להשמדת ישראל בעת שהתאימה לאיראן מבחינה גלובאלית הפעילה איראן את החמאס והחיזבאללה. בכך הכניסה עצמה, הלכה למעשה, למצב מלחמה עם ישראל. ישראל צריכה להצהיר פורמאלית על מצב כזה. אבל מלחמה עם איראן קצת גדולה על מקבלי ההחלטות שלנו, ולפיכך, בעיקר מטעמי נוחות, מנסים אצלנו לתלות את האחריות להתקפות הטרור בצווארי לבנון וסוריה. אי אפשר – גם אין צורך – לנקות אותם מאחריות. צריך להכות בלבנון ובדמשק, גם לחסל את ח'אלד משעל ונסראללה, אם ניתן לאכן אותם; אך לא נשיא לבנון וגם לא נשיא סוריה היו אלו שנתנו את הפקודה לארגוני הטרור לתקוף עתה את ישראל בשתי חזיתות. זו היתה איראן. אסור לשכוח לרגע מיהו האויב האמיתי המסכן את עצם קיומנו.

מנהיגי ישראל מעדיפים שארה"ב תילחם עבורנו באיראן, שמאמצי הדיפלומטיה הבינלאומית יעצרו את תכנית הגרעין האיראנית. זה לא יקרה כנראה. אך גם אלו הסבורים שישראל תיאלץ בסופו של דבר להכות באיראן ולעצור בעצמה את תוכניות ההשמדה שלה, מזהירים כי איראן מסוגלת להפעיל אלפי רקטות לטווח בינוני הנמצאות בידי החיזבאללה, וכל שטח ישראל מצפון לחדרה נמצא בקשת הרקטות הללו. מיליון תושבי הצפון משמשים בני ערובה, ועונת הקיט, והתיירות, והצימרים, מה לא הזכירו? אם נמתין עוד חצי שנה בחיבוק ידיים תיווצר תמונה דומה גם ברצועת עזה. ישראל ספגה מכה קשה בצפון ובדרום, אך בה בעת גם זכתה באפשרות, בקזוס בלי, בעילה קבילה בהיבט הבינלאומי למסע מלחמה בלבנון שיסיר את האיום הטקטי של החיזבאללה כשלב ראשון בדרך להסרת האיום האסטרטגי האיראני. מבצע משולב נרחב בדרום לבנון, שתכליתו השמדת תשתית החיזבאללה הפרוסה בשטח, ובייחוד המאגרים ובהם 12,000 רקטות איראניות – הוא האמצעי. לאחר מכן, בזמן ובמקום ובשיטה שנבחר – יש להכות באיראן. כך תוכל ישראל להפוך את המפלה הטקטית לניצחון אסטרטגי, לא לוותר על הדחוף אך לעסוק בו בראיית החשוב, הקיומי.

מגילת תענית מזכירה חמישה דברים שאירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז. הראשון היה מעשה העגל. בקיץ האחרון רקד רוב עם ישראל סביב עגל ההתנתקות. הרבה עיניים כבר נפקחו מאז, אך אם לא ישכילו מנהיגי ישראל לנתץ את עגל ההתכנסות ולהפנות את כל רצון החיים של עם ישראל למלחמה באויב המאיים על קיומנו – אנו עלולים להוסיף עוד שבעה עשר בתמוז אחד למניין הנורא. ומאידך – זו גם ההזדמנות. דרך הפרצות שנפערו בחומת ההגנה הסבילה שבנינו יכולה ישראל לצאת ולהכרית את אויביה. הכל צפוי והרשות נתונה.