23.6.04

מאוגנדה עד לתכנית ההתנתקות – מהלך התפתחות הציונות החילונית

אריה אלדד

 מתוך הרצאה בכנס " הרצל אז ועתה" במלאת מאה שנה למותו של בנימין זאב הרצל – מכון ואן ליר

כשנתקל הרצל בהתנגדות ובקשיים עצומים לקבל צארטר על ארץ ישראל בחן אפשרויות חלופיות. המפורסמת ביותר הייתה תכנית אוגנדה. הקונגרס שקיבל, הצירים מרוסיה שירדו לאולם הכניסה של בנין הקזינו שבו נערך הקונגרס ישבו על הארץ ואמרו קינות, ושבועתו החגיגית של הרצל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" – ובעקבות כל אלו - דחיית התכנית - נדמו כמשבר חולף. אלא ששורשי הטריטוריאליזם והתהום שנגלתה לרגע בין הציונים המדיניים החילוניים ונציגי היהדות האורתודוכסית בציונות – לא נעלמו מאז. בכל דור שבים ומתגלים הקרעים הללו ובימינו אנו יש להם ביטוי חדש.

מיום הקמתה של מדינת ישראל דומה כי הציונות נמצאת במשבר. המשבר הוא מצב קבוע בציונות. לא מצב זמני. " באו בנים עד משבר" אומר לנו כבר הנביא ישעיהו. מהו משבר? המשבר בלשון המקרא הוא תהליך הלידה, והצרה היא לא בעצם הלידה כמובן, שהיא מקור חיים והתחלה חדשה, הסיפא של הפסוק בישעיהו מסבירה את הצרה : "וכוח אין ללידה". הציונות ההרצליאנית הביאה אותנו עד למדינה, אך כוח ללידה, לגאולה לאומית אמיתית לא היה לה.

אם תכליתה של התנועה הציונית הייתה הקמת מדינה יהודית – אפשר והסתיים תפקידה של הציונות?

שאלה קיומית זו הייתה מאיימת כל כך לגבי התנועה הציונית שאין להתפלא על כך שקברניטיה נאחזו בנקל בכל תירוץ שיוכל לדחות את ליבונה הנוקב. גלי העלייה לישראל סייעו בדחיית השאלה, בדחיקתה לשוליים, משום לציונות הייתה לפתע משמעות חדשה-ישנה של קיבוץ גלויות וקליטת עלייה. הפרחת השממה ומפעלי ההתיישבות הגדולים שהמדינה הובילה או נגררה אליהם – גם הם סייעו בדחיית העיסוק בשאלת המשמעות של הציונות בימינו. ההפוגה בגלי העלייה ומשבר ההתיישבות, יחד עם הויכוח הפוליטי הנוקב על עתיד מפעל ההתיישבות ביהודה , בשומרון ובחבל עזה, דוחקים אותנו בשעה זו לפינה, ודומה שאי אפשר לחמוק עוד מבירור השאלה הזו.

ומי שחריפותה של השאלה אינה ברורה לו , שהגדרת המצב כמשבר חריף, והפעם במשמעות המודרנית ולא המקראית של המלה , משמעות של מחלה קשה מאד, אינה מחוורת לו – צריך לעקוב אחרי התסמינים, הסימפטומים של המחלה : הירידה מהארץ, הקביעה כי "הציונות מתה" שקבע מי שהיה יו"ר הסוכנות היהודית , אברום בורג, הגדרת עם ישראל "ככובש" בארצו שנשמעה מפי ראש הממשלה ואחרון אחרון – אולי הסימפטום החמור מכל – הסכמת ממשלת ישראל לקבל תכנית המכונה " מפת דרכים" שעיקרה חלוקת הארץ והקמת מדינה ערבית בליבה של ארץ ישראל, וסימפטום הייאוש האחרון של התכנית הזו בהעדר פרטנר פלשתיני - תכנית ההתנתקות החד צדדית של שרון שעיקרה עקירת יישובים יהודים מחבל קטיף וצפון השומרון גם בלא תירוץ " מחיר השלום" .

אי אפשר יהיה לרפא את המחלה אם לא נעמוד על שורשיה, על סיבותיה.

קוו אחד מחבר בין תכנית אוגנדה של הרצל והתכנית להקמת מדינה פלשתינית בארץ ישראל. רדידות שורשיה של הציונות המדינית ההרצליאנית הביאו לקלות הנכונות לעקירת סמלי הציונות – ההתיישבות והביטחון. כדי למקד את הטיעון הזה אזדקק לסיפור, סיפור שנמצא גם אצל עגנון , ואבי עליו השלום, הפרופ' ישראל אלדד היה נוהג לספר כמבוא להרצאותיו על הציונות.

מעשה במלך אחד שהיה לו סוס יקר המציאות. עם שושלת יוחסין עד לסוסי שלמה המלך . והמלך פחד שסוסו היקר ייגנב. בנה לו אורווה מברזל והציב עליה שערי פלדה ותלה בהם שבעה מנעולים – אך עדיין חשש שמא ייגנב סוסו. הלך ושכר שומר שיהיה ער בלילות וישמור על האורווה, ועדיין חשש שמא תיפול תנומה על השומר ויבוא גנב ויגנוב את הסוס. קם בלילה לבדוק אם השומר ער. בא ומצא אותו יושב פתח האורווה . שאל אותו מה הוא עושה כדי שלא תיפול עליו תרדמה וענה השומר שהוא מעסיק את עצמו במחשבות פילוסופיות. אילו מחשבות פילוסופיות למשל? שאל המלך והשומר השיב, שהוא חושב, למשל, לאן נעלם החור של הכעך לאחר שהוא אוכל את הביגלע. המלך היה מרוצה מאד, ועודד אותו להמשיך בדרך זו. אבל גם למחרת בלילה לא סרו חששותיו ושב לבדוק את השומר. על מה אתה חושב עכשיו? שאל, והשומר השיב שהוא עוסק בשאלת הבור שאינו מלא מחולייתו. כלומר: לאן נעלם העפר החסר כאשר הוא חופר גומה ומנסה אחר כך למלאה בעפר שהוציא ממנה. המלך היה מרוצה מאד, ועודד אותו להמשיך ולחשוב מחשבות פילוסופיות עמוקות כגון אלו. ובלילה השלישי שאל אותו המלך על מה הוא חושב וענה לו השומר, שהוא חושב, למשל, איך זה, אורווה מברזל ושערים מפלדה ושבעה מנעולים ושומר – איך זה הצליחו לגנוב את הסוס???

והנמשל – הנמשל היה הציונות. כשהיינו עם גולה מפוזר בכל העולם, בלי מדינה , הייתה בנו הכרה עמוקה, סוברנית, פשוטה, שארץ ישראל היא שלנו. ודווקא עתה, כשזכינו בכוח הציונות, והקמנו מדינה, וקיבצנו מיליוני יהודים לארץ, ויש לנו צבא מפואר לשמור עליה – דווקא עתה הצליחו לגנוב לנו את הסוס הזה, את הציונות. איבדנו את שני כורי הכוח המניע העיקריים של הציונות : שוב איננו בטוחים שארץ ישראל שייכת לעם ישראל ולא לשום עם אחר זולתו בעולם, וגם הרצון והאמונה בהיגיון שבעליה המונית - הם נחלת מעטים. המהפכה הציונית החילונית הייתה כנראה הכרחית בשעתה בגלל משבר האמנציפציה מחד, ובשל כישלונה של היהדות האורתודוכסית לקום ולגאול את העם מגלותו – מאידך. הציונות החילונית הייתה היסטוריזציה של העם היהודי. ניתוקו ממצב הריחוף שבין שמיים וארץ אותו קיימה האורתודוכסיה היהודית אלפיים שנה בדפוסים שהותיר לנו ר' יוחנן בן זכאי. תהליך ההיסטוריזציה הזה חייב בשעתו יציאה מהגטו. אבל הבריחה מהיהדות, הניתוק מהשרשים העמוקים באמונת ישראל, ובאופן פרדוכסלי – הניתוק מהעבר, שהיה כבייכול תוצאה של החיבור המחודש להווה היסטורי ומדיני ופוליטי וצבאי -הביאו לחולשתה של הציונית המדינית המתבטאת לעינינו היום.

כדי להבין איך זה קרה צריך לנתח את טעויותיו של הרצל ובעקבותיו – את טעויותיה של התנועה הציונית לגווניה.

הטעות הראשונה של מנהיגי הציונות הייתה הצגת התנועה הציונית כניסיון לפתור את "הבעיה היהודית". אם הבעיה היהודית, "צרת היהודים", היא תוצאה של האנטישמיות, שהיא תוצאה בלתי נמנעת של הגלות על פי הרצל, והאנטישמיות על צורותיה השונות גורמת להשמדה, או לגלי פליטים יהודים, אפשר לפתור את בעיית הפליטים היהודים, לפחות באופן תיאורטי, בדרכים שונות: ליברליזם חדש במערב, קומוניזם ברוסיה, פיקוח וחסות בינלאומיים, אולי טריטוריאליזם. כך הגיע הרצל שעלה על שרטוני אי רצונם של שליטי העולם לתת לו את ארץ ישראל, אבל חש את האדמה רועדת מתחת לרגלי יהודי אירופה וחש בצרך למצוא בדחיפות פיתרון - עד לרעיון אוגנדה. כך הפכה הציונות בדור שאחרי הרצל בדיוק למה שהרצל לא רצה שהיא תהיה – בעיה של יהודים , תנועה המבקשת פתרונות פילנטרופיים בממדים גדולים. כך התגלגלה התנועה הציונית מבזל לאוגנדה, ובימי המנדט הבריטי – הפכה לתנועה הנאבקת על עוד סרטיפיקטים, בניסיון להקל על מצוקתם של מאות אלפי "העקורים" שיש למצוא להם פתרון. הניסוח של הציונות צריך היה להיות – והיה כזה ב"עיקרי התחייה" שניסח אברהם שטרן – יאיר , מחולל לח"י - הניסוח היה חייב להיות חיובי : מטרת הציונות צריכה להיות חידוש מלכות ישראל. ממש כשם שהצרפתי אינו צריך לבסס את תביעתו לצרפת, גם כשהיא כבושה בידי הגרמנים – בצורך לפתור את בעיית הצרפתים כי אם ברצון הסוברני של העם הצרפתי, כך גם הציונות, לא הייתה צריכה להיות תנועה השואפת לסוברניות אלא תנועה סוברנית, כמו של כל עם בארצו וביחסו אליה : תנועה הבאה לשחרר את המולדת אם היא כבושה בידי זרים. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל אם יש אנטישמיות בעולם או אם איננה, אם יש בעיה יהודית או אם איננה. אם יש שלווה וביטחון בארץ או גם אם אין. המשבר הזה מתבטא היום בפער ההולך ומעמיק בין השאיפה לכך שהמדינה היהודית תהיה מקלט בטוח לעם היהודי – ובין העובדה שבעשורים האחרונים נרצחו יותר יהודים במדינת ישראל רק כיון שהיו יהודים – מאשר בכל מקום אחר בעולם. המשיח הציוני קיבל על עצמו את תפקיד גואל העם היהודי מצרותיו, במקום להיות מקים המלכות והממלכתיות של העם היהודי כערך עצמי.

הטעות השנייה של מנהיגי הציונות , המקור השני למשבר הציונות גם בימינו, היה יחסם של אבות הציונות המדינית ההרצליאנית לארץ ישראל. המדינה היהודית , גם לפי הרצל וגם לפי בן גוריון הייתה צריכה להיות הפיתרון האידיאלי לבעיית היהודים, מכשיר, ולא מטרה בפני עצמה. כל עמי אירופה שהיו משועבדים לגרמנים נלחמו על חירותם לא כדי לפתור את בעיית הצרפתים היוונים או היוגוסלבים, אלא כדי לשחרר את מולדתם מכיבוש זר. מטרת הציונות לפיכך לא הייתה צריכה להיות הקמת מדינה יהודית כמקלט בטוח, כי אם יצירת תנועה לשחרור המולדת. הציונות החילונית לא התייחסה לארץ ישראל כארץ מולדת כבושה כי אם כאל המקום הגיאוגרפי המתאים ביותר מסיבות היסטוריות לפיתרון בעיית היהודים. מתוך גישה אינסטרומנטאלית זו יכלה להיוולד טעות אוגנדה, כי אם ארץ ישראל איננה אפשרית מסיבות שונות – צריך למצוא מקום אחר.תפיסת "מקלט הלילה" נולדה מתוך צורך לפתור צרה אקטואלית ולא מתוך צורך סוברני בסיסי וקבוע. המושג "ציון", והשאיפה לשיבת ציון היו קיימים אלפיים שנה גם כשלא היו יהודים בארץ וגם בטרם הייתה הציונות. היחס הטריטוריאלי לארץ ישראל הוביל גם לקבלת הצהרת בלפור וההחלטה על הקמת הבית הלאומי היהודי והמנדט ככלים לגיטימיים לביצוע התכנית הציונית הטריטוריאלית בארץ ישראל. הציונות הייתה צריכה להגדיר את הצהרת בלפור וההחלטה להקים בית לאומי לעם היהודי כהחלטות בלתי חוקיות משום שלא נבעו משום מקור סמכות מוצדק. שום עם בעולם אינו זכאי להעניק לעם היהודי מה ששיך לו ממילא. והעם היהודי אסור היה לו להזדקק להכרה הזו הבאה מבחוץ בסוברניות שלו על ארץ ישראל, כמו שאסור לו היום לחזר אחרי פתחי אומות העולם וודאי לא על פתחי הערבים בבקשה לזכות בהכרה מחודשת בזכותו של העם היהודי למדינה יהודית בארץ ישראל.

לכן הייתה טעות עקרונית גם בתקווה כי הציונות המעשית, קניית קרקעות ויישוב הארץ יקנו לנו זכות מוכרת עליה. מוכרת הטענה כי גבולות ההתיישבות קבעו גם את גבולות שביתת הנשק בתום מלחמת השחרור, אבל לא בזכות קניית הקרקע והקמת היישובים אלא משום שנלחמנו באותם מקומות וניצחנו. וחבלי יש"ע אינם שלנו משום שהקמנו בהם מאות יישובים אלא משום שהם חלק מארץ ישראל השייכת לנו, אשר שחררנו מכיבוש ערבי זר. כך הפך הקונצפט של ארץ ישראל כמקלט בטוח למלכודת לציונות החילונית. כי אם המקלט אינו בטוח עוד עשוי הפיתרון להיות במקום אחר, אולי רק בחלק מארץ ישראל שייתפס בשעה זו או אחרת כ" בטוח יותר". ומכאן, ומתפיסת " קיצור הקווים" כתירוץ לנסיגה – הדרך קצרה לאוקסימורון האומר כי הנסיגה תקנה לנו עומק איסטרטגי.

הציונות המדינית ראתה את העם היהודי כאובייקט, כבעיה בינלאומית שהעולם צריך לסייע בפתרונה על ידי הקמת מדינה יהודית. ואת הארץ ראתה כטריטוריה להתיישבות, מכשיר לפרודוקטיביזציה של העם היהודי, שהתנוון כבייכול באלפיים שנות גלות. העם היהודי אסור לו לבוא ולטעון על ארץ ישראל בנימוקים של חוסר אפשרות לחיות במקום אחר, היא שלנו, לא בגלל האנטישמיות. והארץ אינה רק המרחב הדרוש ליישובו של העם היהודי. העם היהודי לא צריך להיות אובייקט, לא להיות "צודק" ולא להסתתר מאחורי התירוץ שהוא "נרדף", אלא סובייקט, פועל. הציונות היא תנועת השחרור של העם היהודי מכל שעבוד של גלות, ושחרור ארץ ישראל מכל כיבוש: תורכי, בריטי או ערבי. ממש כך אסור לנו היום להזדקק לנימוקים ביטחוניים בשאלת קביעת גבולותיה של מדינת ישראל. והבעיה הדמוגראפית היא בעיה שאסור כמובן להתעלם ממנה אבל אסור שהיא תקבע את יחסינו לחבלי ארץ ישראל השונים. הנימוקים הללו המכוונים אותנו לוותר היום על חבל עזה עלולים להוביל אותנו מחר לויתור על הגליל, על צפון הנגב, על המשולש או על ירושלים המזרחית.

טעות היסוד הטריטוריאלית אפשרה את טעות אוגנדה ומאפשרת היום את אסון הקמת המדינה הפלשתינאית, או את תכנית ההתנתקות לצורותיה השונות. אם ארץ ישראל היא רק "הטריטוריה הדרושה למושבו של העם היהודי" ולא ערך סוברני, עצמי, המגדיר את העם היהודי לא פחות משהוא מגדיר אותה - אז אפשר אולי להצטמצם, לשבת בחצי מושב. אבל ארץ ישראל היא המולדת גם כשהיא חדלה להיות מקלט בטוח. והמלחמה לשחרורה אינה באה לפתור את בעיית הביטחון. אם הבעיה שלנו כאן היא ביטחון – ואין ביטחון – אפשר לרדת מהארץ, אפשר לסגת חד צדדית, אפשר אולי לחפש אוגנדה. הציונות לפיכך איננה האורווה שהכזיבה ואיננה השומר שכשל. הציונות האמיתית היא הסוס. אין לנו מוצא מהמשבר זולת לשוב ולעלות עליו.

האם הציונות החילונית שחוללה את המהפכה הציונית והקימה את המדינה תהיה מסוגלת לעלות מחדש על הסוס הזה? האם היא קיימת עדיין בכלל?

ההתבוננות בתהליך שעבר אריאל שרון, מבחירי בניה של הציונות החילונית, גיבור מלחמה, איכר, מקים יישובים ובונה גדול – מהווה מקור לדאגה, משום שהיא יכולה בהחלט לציין את מותה של הציונות החילונית. דווקא נוכחותה של הציונות הדתית מאפשרת את האבחנה הזו. "הציונות" הדתית המודרנית שביטוייה קדמו להרצל ( עליית תלמידי הגר"א למשל) הייתה – מאז הרצל -האח הקטן שנגרר אחרי הגדולים לעלילות הגבורה שלהם. רק עם היווצרותו של גוש אמונים הפכה זו אלטרנטיבה לתנופה החלוצית השוקעת של תנועות ההתישבות החלוציות החילוניות. מקומה של ארץ ישראל בציונות הדתית הוא מובנה ולא אינסטרומנטאלי. וגוש אמונים נכנס בחלל הריק שהותירו התנועות הציוניות ההתיישבותיות עם התפוררותן, ותנועת ההתיישבות שלו הקימה מאות יישובים ויישבה רבע מיליון יהודים בשטחי יש"ע. אם לא היה רכב חלופי – צריך היה אולי להשקיע מאמצים אדירים בתיקונו של הרכב הגוסס והמקרטע של הציונות המדינית החילונית , בריפויו של הסוס הצולע הזה, שאיננו עוד סוס המירוץ היקר שנשמר מכל משמר מאחורי דלתות הברזל של הביטחון וההתיישבות. אבל משעה שסוס חלופי דוהר על המסלול – המאבק על החייאתו של הסוס החולה והזקן נראה לפתע פאטטי, ונדון מראש לכישלון.

רבים הכירו בצורך לגשר בין התנועות המקבילות הללו. ראוי היה אולי שתפקיד זה, של קרוב לבבות, ובניית גשרים בין הציונות הדתית לחילונית יהיה אחד התפקידים שהציונות הדתית הייתה צריכה ליטול על עצמה ,במקום להסתגר ולהתבדל. אלא שהסימפטומים שהתלוו לגסיסתה של הציונות החילונית הטילו גם את הציונות הדתית למשבר זהות קשה. כי אם מדינת ישראל היא אכן אתחלתא דגאולה, על פי משנתו של הרב קוק, הכיצד ייתכן שהמדינה, אתחלתא דגאולה, מוותרת על הארץ, עמוד התווך של שיבת ציון והגאולה? האם צריך להסיק מכך שהקביעה שמדינת ישראל היא מעשה ההשגחה האלוהית- בטעות יסודה, ואכן צדקו הסאטמרים שאמרו שאין היא אלא מעשה שטן? פריו של המרד במשיח שבושש לבוא? פרי הביאושים של דחיקת הקץ? ומתוך משבר הזהות הזה הלכה הציונות הדתית והתכנסה לתוך עצמה. והיום - החשש מקרע בעם אינו רק פרי החשש מהתנגשות ישירה בין חיילים ומתנחלים, אלא חשש מאובדן השותפות באינטרסים של שתי תנועות התחייה הללו שדומה היה שהן צועדות יד ביד.

יש גשר אחד שמחבר בהגדרה את שתי התנועות המקבילות הללו, אלא שמיטב בניה של הציונות החילונית מנסים לקעקע אותו היום. זהו הגשר המובנה בהגדרה כי היהדות היא דת ולאום שאינם ניתנים להפרדה.

מיום שקמה מדינת ישראל והקצתה בחוקיה תחומים בהם ההלכה היהודית היא חוק המדינה ( בנושאי אישות, שבת ועוד) התנהל מאבק להפרדת הדת מהמדינה. אך גם אלו שרצו בהפרדה כזו ידעו כי היהדות היא דת ולאום הכרוכים יחד. הרפורמה בשלהי המאה התשע עשרה בגרמניה רצתה להפריד ביניהם וניסתה ליצור "גרמנים בני דת משה", "הכנענים" בארץ קיוו לצמיחתו של לאום ישראלי מנותק מיהדותו. ולהבדיל : תורת הגזע הנאצית קבעה כי די במטען הגנטי היהודי וגם מי שסבתו התנצרה צריך להישלח לתאי הגזים.כל הניסיונות הללו נכשלו, נותרו בשולי התפיסה הלאומית שלנו או שהיו לדיראון עולם לאחר מפלת גרמניה . במקביל נשמעים יותר ויותר קולות מקרב ערביי ישראל היכולים לקום בכנסת בדיון לציון 800 שנה לרמב"ם ולטעון כי הרמב"ם לא היה אלא ערבי בן הדת היהודית...

והנה, ממש בימים אלו, על רקע פשיטת הרגל המוחלטת של הציונות החילונית המתגלמת בהתנתקותו של אריאל שרון מערכים ציוניים מכוננים כמו התיישבות בכל חלקי ארץ ישראל - אנו עדים לניסיון מחודש להפרדת הדת היהודית מן הלאום היהודי.

"... הפעם לא עוד – ירושלים הלאומית חייבת לנצח את ירושלים הדתית על כל גווניה ופרשניה" כותב א"ב יהושע ( ידיעות אחרונות, 11 ביוני 2004) במאמר שכותרתו : "המאבק על הנפש הלאומית".

במאמרו מנתח יהושע את הניסיון ההיסטורי של רבן יוחנן בן זכאי, לצאת מבין חומות ירושלים הנצורה ערב החורבן השני, וליצור מנגנון רוחני זהותי ("דתי" כמובן) שיאפשר לעם היהודי את נצח הגלות. את ההתנתקות מארץ ישראל. היטב ניתח יהושע כי "הישרדות זהותית זו הביאה בסופו של דבר גם לחורבן, ומיבנה וחכמיה הגענו לשאול השואה". אולם טועה יהושע בתפיסתו כי ניסיונו של רבן יוחנן בן זכאי היה ניסיון לחמוק מהעימות בין דת ללאום. עימות כזה קיים היום בנפשו החצויה של יהושע - אך לא היה קיים בליבו של ר' יוחנן בן זכאי ולא בלב מיליוני היהודים באלפי שנות הגלות. עימות כזה גם לא מתחולל בלב כל יהודי, החי בארץ ישראל לא בעטיה של איזו תאונת דרכים היסטורית, לא בגלל תפיסה "טריטוריאלית" של ארץ ישראל כיעד לשיבת ציון, ליצירת מקלט בטוח ליהודים הנרדפים בגלויות, כי אם מתוך תפיסה שלמה של היהדות כדת וכלאום שאינם ניתנים להפרדה, ושל הציונות כתנועת השחרור של העם היהודי ושל ארץ ישראל שהייתה (ועודנה בחלקה) כבושה בידי זרים.

יהושע מנסה לבסס לאומיות ישראלית חדשה. מנותקת מהיהדות. בספרו " שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הוא טוען ששותפות הגורל שנוצרת בארץ , גם גורלה של אשה רוסיה, לא יהודיה, שנרצחת בידי מחבל מתאבד בשוק בירושלים - יוצרת לאום חדש, מנותק מכל כבלי ההגדרות הקודמות שלו. המסע לרוסיה, עם ארון מתים, כדי להביא לקבורה את הנרצחת בכפר הולדתה – מסתיים בכישלון, והממונה על משאבי האנוש מבקש להחזיר את הארון לירושלים, יחד עם בני משפחתה, כי יש להם זכות, וחלק ונחלה בירושלים. ואת הזכות הזו , את ההגדרות החדשות של הלאום הישראלי, מבקש יהושע לקבע כחלק מתכנית ההתנתקות שלו מהעם היהודי כחטיבה מאוחדת של דת ולאום.

במאמרו קורא יהושע להכרעת הרוב בארץ שיוכל להכריז על גט כריתות בין היהדות והלאומיות הישראלית. משל ניתן להביא להצבעה בבחירות או במפקד את שאלת הזהות הלאומית שלנו.כאילו אפשר להפוך סוגיה אמונית, פילוסופית והיסטורית , שבה התחבטו גדולי הוגי הדעות של העם היהודי , וגם אוהביו ואויביו באלפיים וחמש מאות השנים האחרונות – לשאלת סקר בקרב מדגם מייצג של אזרחי ישראל. כשיצא ר' יוחנן בן זכאי מירושלים בתוך ארון מתים – אומר יהושע- הוביל אותנו מסעו זה לחורבן ולהשמדה. כך במאמרו. אבל בספרו מבקש יהושע להחזיר ארון מתים לירושלים ולעצב בעזרת תכולתו ישות לאומית חדשה לעם ישראל. אבל היהדות שהיא דת ולאום אינה זקוקה לייבוא וייצוא של ארונות מתים כדי לדעת שעם ישראל חי. הנפש הלאומית שלנו, שכבר גברה על מדורות שמד וכבשני השמדה, לא תתקשה לגבור גם על אבדן הדרך של מי שמינה עצמו להיות מופקד על משאבי האנוש של העם היהודי, אבל מתנתק משרשיו. מוותר על עתודות כוח האדם העצומות של העם היהודי מימי אברהם ועד ימיו של משיח צדקנו בן דוד העתיד לבוא. הסתגרותה של האורתודוכסיה בד' אמותיה - מתוך מה שהרב קוק אמר " שבדורנו הרבנים יותר משהם יראי שמיים הם יראי רבנים"- גורמת לכך שאין היא מתמודדת למשל כלל עם הבעיה של מאות האלפים שבאו מרוסיה ואינם יהודים על פי ההלכה אך הם זכאי חוק השבות. עם הבעיה הזו באים עתה להתמודד בדרך של התרת נישואין אזרחיים שיש גם מקצת הרבנים המוכנים להשלים עימם. מה שיוביל בהכרח כמעט ליצירת רשימות יוחסין ולהתנתקות בין שני שבטים. האחד, הדתי, המחובר לארץ בכוח אמונתו. והשני, המחובר אליה בעקבות משבר האמנציפציה , תאונת הדרכים ההיסטורית של הציונות החילונית שרדידות שורשיה הובילה אותנו למשבר הנוכחי. גם הדמוגרפיה העדיפה של השבט הדתי וגם רפיפות הקשר של השבט החילוני עשויים להביא להיעלמותו ההדרגתית של השבט הזה, אם לא יתחולל מהפך בקווי המגמה המובילים מתכנית אוגנדה של הרצל עד לתכנית ההתנתקות של שרון