פרי עץ הדעת

אריה אלדד

התגובות בציבור הישראלי למותו המתמשך של ערפאת שבו והמחישו את ניצחון השטן משירו של אלתרמן: השטן שניסה כל תחבולה לנצח את עם ישראל ולא יכול לו, עד שעלה במוחו השטני הרעיון: להטיל מבוכה בלב העם, שלא יזכור עוד כי הצדק עימו.

באמת שאין בלבי אכזבה ואין במוחי תמיהה על ערביי ישראל האבלים על מות מנהיגם. אכן – זה הדור הזקוף של הערבים אזרחי ישראל, לא עוד מעמידי פנים כנועים ומחניפים לישראל. על השאלה החדה : הלנו הם או לצרינו? הם משיבים תשובה נחרצת, מתייצבים לצד אויבינו, מכתירים עליהם את גדול רוצחי היהודים מאז היטלר ונשבעים אמונים למורשתו. דגלנו לא דגלם, תקוותנו לא תקוותם.

אבל על היהודים בקרבנו שאצו רצו להשתטח על קברו של הרוצח, על כל מי שידע לגלות בו "גם אויב וגם ידיד", שבמתק שפתיים הגדיר רוצח המונים מושחת ושקרן כ"מי ששגה בכך שבחר בדרך הטרור", ועל כל מי שהביע צער על כך שערפאת " לא השכיל לנצל את ההצעות הנדיבות שהוצעו לו" אני מתבונן בתימהון גדול וברחמים. לא ראיתי אחד מכל שוחרי קרבתו בעבר, מאלו שחשו להסתופף בלשכתו ולהצטלם לצד זיו פניו ("איש חם ואבהי"), לזכות לצידו בפרס נובל-לשלום-נוטף-דם , לא ראיתי ולא שמעתי אחד מכל אלה קם, ומכה על חטא טעותו הגדולה בעבר הקרוב-קרוב, ונשבע לכפר על חטאו בכך שלא עוד ילך שולל אחרי אויבים בנפש המסתירים לרגע את נשקם ושולפים חיוך שלום מפתה. לא שמעתי גם על אחד מאלו שהתאוו לנשיקות פיו שחש לרחוץ פניו ולהיבדק במרפאה הקרובה כדי לוודא שלא דבקו בו מחלותיו : השחיתות והשקר והרצח. אכן - הצליחה מאד מלאכתו של השטן האלתרמני, ורבים בנו ששכחו כי הצדק עמנו ולא עם אויבינו.

ואפילו מנהיג ממשלת המיעוט העומד בראשנו – שאין בלבי ספק כי שמח על מות ערפאת כיון שלא היה מעולם מאלו שהסכימו להתחבק איתו (ורק את בנו שלח אליו לשיחות) – אפילו הוא מביע שמחה עצומה על דברי נשיא ארצות הברית שאמר כי יקדיש את ארבע שנותיו הבאות כנשיא כדי להקים מדינה פלשתינית. ערפאת יכול לנוח במנוחה בקברו כאשר נשיא ארצות הברית וראש ממשלת ישראל ימשיכו תחתיו להיאבק על הגשמת חלומו – להקים את המדינה שלא זכה לה בחייו.

וכל מי שלא התבלבל משפע הדקויות והמורכבויות ביחס לערפאת ואמר בפשטות שהוא שמח שהוא מת סוף סוף – זכה להרמת גבה תקשורתית, והמראיינים שבו ושאלו אם אין הוא מבקש לחזור בו מאותה שמחה בוטה, וזכרו לצטט " בנפול אויבך אל תשמח", אבל משום מה נשכחו מלבם " כן יאבדו כל אויביך" ו"באבד רשעים – רינה".

שר הפנים של ממשלת ישראל הביע תמיכתו ברעיון כי רוצח, שנידון לחמישה מאסרי עולם מצטברים על רצח יהודים שביצע, יוכל להתמודד מכלאו על משרת יו"ר הרשות הפלשתינית, ולא פסל את אפשרות שחרורו לרגל הענין. חדי האוזן שבינינו יכלולשמוע ברקע את צחוקו של השטן משירו של אלתרמן. ודאי גם אני מעדיף כי בראש אויבינו יעמוד רוצח גלוי ולא איזה אחד , אבו פרגמאטי, המסתתר בתוך חליפה דיפלומטית של שפת חלקות שכל תכליתה להגשים את תורת השלבים של ערפאת בדרך המסוכנת לנו ביותר : לקחת מה שמציעים לו עכשיו ולהמשיך במלחמה אחר כך. אבל מכאן ועד שחרור של רוצח יהודים מכלאו כדי שיעמוד בראש הכנופיה - רב המרחק. רב כמרחק שבין טוב לרע.

כאשר אכלו אדם וחוה מפרי העץ בגן העדן הפכו באחת ליודעי טוב ורע. מי ששומע את מנהיגינו מבין כי מתוך תשוקתם הגדולה לשוב ולחיות בגן העדן הסכימו לוותר על היכולת להבחין בין טוב לרע. חלקיקי פרי עץ הדעת שבהם – הלכו ופחתו עד שהיו לאין. אבל – לאסוננו או למזלנו – הדרך לגן העדן נעולה. הגן היחיד הפתוח בפניהם הוא גן עדן של שוטים.