12.12.02

"טרנספר? אין לי שום בעיה מוסרית עם זה"

לילי גלילי | הארץ

כמי שגדל בבית ימני קיצוני, פרופ' אריה אלדד, מספר 7 ברשימת האיחוד הלאומי, רגיל מילדות לחשוב על המדינה במונחי גבולות הפרת והחידקל. כפוליטיקאי מעשי, הוא מוכן להסתפק בכך שהפלשתינאים יפונו בהמוניהם מהגדה ויממשו את זהותם הלאומית בירדן. בזמן האחרון הוא רואה שרעיונותיו זוכים ללגיטימציה ואפילו לאהדה. "לכל היותר אני שומע השגות שזה לא מעשי", הוא אומר.

מאות פעילים גדשו את האולם ב"בית יוצאי בסרביה" בתל אביב לפני כשבועיים, בכנס משותף ראשון של פעילי "ישראל ביתנו" ו"מולדת", שהיו לתנועה אחת. מעל הבמה הציג אביגדור ליברמן, יו"ר האיחוד הלאומי, את הנבחרת המשותפת. כשהגיע לפרופ' אריה אלדד (המועמד מטעם מולדת למקום השביעי ברשימה לכנסת), עצר לרגע והישיר מבט של סטנד-אפיסט אל פעילי השטח. "אני רוצה לספר לכם משהו על החבר החדש שלנו", אמר, "כשכולנו עוד שיחקנו כדורגל, הוא כבר קרא את ניטשה. אני יודע כמה הציבור שלנו כאן מעריך את העובדה שאלדד קרא את ניטשה".

היה זה בהחלט רגע קומי בהקשר ובמקום שבו נאמרו הדברים. אלא אם כן תירגמו הפעילים את כוונתו של ניטשה בדבריו על "אדם שיש לו רצון לעוצמה" תרגום מילולי לגמרי, שבא לידי ביטוי ברובי אם- 16 שנשאו על גופם כמה מהפעילים. האירוניה הלא מוסתרת לא חמקה גם מאלדד עצמו. "אני מניח שהוא לא דיבר אל אלה עם האם-16, אלא אל אלה שבאים עם מטען אינטלקטואלי", הסביר השבוע, "אני מוכרח להודות שבעצמי הופתעתי לגלות בסקר האחרון של הד"ר מינה צמח ש- % 11 מציבור בעלי ההשכלה האקדמית מצביעים לאיחוד הלאומי, בעוד שרק חצי אחוז מבעלי ההשכלה היסודית תומכים בנו. נדמה לי שמרבית המצביעים של הגוף החדש שלנו הם יותר משכילים מתדמיתם".

השיחה עמו נערכה בבית הוריו בשכונת רחביה בירושלים, אותו בית שבו תירגם אביו, פרופ' ישראל אלדד (שייב), את כתבי ניטשה. אלא ששמו של אלדד האב יצא לא רק בזכות התרגום הזה. בחוגים נרחבים הוא זכור כ"סמן הימני" של לח"י, שפרש מן הארגון והקים קבוצה קטנה ושמה "נאמני מלכות ישראל". אלדד היה לימין הקיצוני מה שפרופ' ישעיהו ליבוביץ היה לשמאל - מעין נביא זעם. לא אחת זומנו השניים לעימותים משותפים, שפסקו ביום שבו כינה ליבוביץ את חיילי צה"ל "יודו-נאצים".

ב- 69' ניסה ישראל אלדד להתמודד בבחירות לכנסת ברשימה העצמאית "נאמני ארץ ישראל", וכשל. לפני כשמונה שנים הציע לו יו"ר מולדת אז, רחבעם זאבי, לעמוד בראש מולדת. אלדד האב, אז כבר אדם זקן, סירב. עם זאת הוא הסכים לחתום את הרשימה במקום ה- 120, מקום של כבוד. במובן זה אריה אלדד סוגר את המעגל של אביו. הוא פועל בשם האב, לא רק במובן המעשי, אלא גם במובן האידיאולוגי. הטרנספר, הדגל של מולדת, היה מקובע בתמונת עולמו מאז ילדותו.

בשנת 1940 התבקש אביו לכתוב פרשנות ל- 18 העיקרים שניסח יאיר שטרן בעבור לח"י, והם התפרסמו בחוברת מחתרתית. באחד מהם נכתב במפורש: "משפט הזרים - על ידי חילופי אוכלוסין". "למדתי מאבא שזהו הפתרון שעליו מבססים הסדר קבוע של בעיית הסכסוך בארץ ישראל. אין לי שום בעיה מוסרית עם זה", אומר אלדד הבן.

קצין ורופא

עם בחירתו הצפויה לכנסת נהפך אלדד, בן ה- 52, לנסיך הראשון של הימין הרדיקלי. באיחוד הלאומי חיפשו קצין בכיר ואינטלקטואל לקשט בהם את הרשימה. באלדד מצאו את השניים. אמנם לא קצין על טנק או כנף מטוס, אבל עד לפני שנתיים וחצי היה תא"ל (מיל') אלדד - ראש המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים הדסה ומומחה לכוויות - קצין רפואה ראשי בצה"ל. בשבוע שעבר הוא נטש ליומיים את תפקידו כראש צוות התגובות של "האיחוד הלאומי" וראש מטה ההסברה של התנועה וטס למומבסה כדי לטפל שם בפצועי הפיגוע הקטלני.

יש משהו מטעה במפגש עמו. סגנון דיבורו רגוע, לעתים אנליטי, לעתים רווי הומור עצמי - בהחלט שונה מן הבוטות של ראשי האיחוד הלאומי. אם חיפשה התנועה לקנות לעצמה מידה של מכובדות, הרי שאלדד הוא בחירה נכונה. אלא שבסגנון הדיבור הזה הוא אינו מנסה אפילו להסתיר עמדות קיצוניות לא פחות מאלה של ליברמן ושל בני אלון. למען האמת, כבר אין לו סיבה טובה להסוותן. אלדד מספר שמאז החל לפרסם את עמדותיו בכתובים ובראיונות, הוא נהנה בעיקר מאהדתם של פועלי הבית בבית החולים הדסה, אלה המשנעים זבל. הם עושים לו כבוד גדול, ובבניין שבו המעליות מגיעות בתדירות מעצבנת הם מציעים לו טרמפ מחוץ לתור במעליות שלהם.

אלדד מספר כי בשנה האחרונה השתנו פני הדברים וכעת אלה לא רק הפועלים. לא זו בלבד שפרופסורים נכבדים הצטרפו ל"חוג הפרופסורים לחוסן מדיני" הימני שבו הוא חבר, אלא שהצטרפותו למולדת זיכתה אותו בתגובות טלפוניות לא צפויות של רופאים וחוקרים שאמרו לו, לדבריו, "אנחנו מקנאים בך". אלדד אומר שהוא עצמו מופתע מהיקף הפתיחות לרעיון הטרנספר. "אני רואה בזה ביטוי לייאוש", הוא אומר, "הטרנספר נתפש על אותו ציר עם רעיון ההפרדה".

רק בסיטואציה אחת הוא מרגיש אי נוחות עם העמדה הזאת: אל מול הרופא הערבי בצוות שלו בבית החולים. "אבל אי הנוחות הזאת לא אורכת יותר משתיים-שלוש דקות", הוא ממהר להסביר. ומה קורה בתום פרק הזמן הקצר הזה? "בדרך כלל מגיע עוד פיגוע, ושנינו מטפלים בנפגעים היהודים והערבים", אומר אלדד. "נדמה לי שהדה-לגיטימציה המוסרית של הטרנספר נעלמה. אני כבר לא שומע בכלל נימוקים מוסריים - לכל היותר השגות פרקטיות שזה לא מעשי".

מי שמחפש את המפתח לעמידות הזאת בפני חוסר פופולריות בילדות קשה, של מי שגדל בבית ימני כל כך בימי מפא"י ההיסטורית, צפוי להתאכזב. בניגוד לאישים אחרים שעשו הון פוליטי לא קטן מקובלנות על נרדפותם, אלדד אומר שמעולם לא הרגיש כך. בבית הספר הוא אמנם נתקל מדי פעם בהערות ועקיצות, אבל "שום דבר שיכול להרוג אותך", הוא מסכם. אחרי ככלות הכל, הוא בא מהאליטה של רחביה.

המקרה שדווקא נחרת בזיכרונו היה שיעור ראשון באנטומיה באוניברסיטת תל אביב. המנחה שעבר בין השורות שאל לשמה של סטודנטית. "קרני ז'בוטינסקי", השיבה נכדתו של זאב. הבא בתור היה אריה אלדד, והמנחה לא הצליח להסתיר את בהלתו. "כולם פה כאלה?" תהה. "עד השורה השנייה הוא כבר נרגע", משחזר אלדד את האפיזודה ההיא. לבתו הבכורה, אחת מחמשת ילדיו, קרא קרני, על שמה של גיבורת הספר "שמשון" של ז'בוטינסקי.

רדיקל מילדות

ההחלטה לפנות לחיים הפוליטיים גמלה בלבו כמעט מיד עם שחרורו מצה"ל, לפני שנתיים וחצי. נמאס לו מהדיונים המלומדים בחוג הפרופסורים, שלא הוליכו לשום מקום. יום אחד ישב בביתו שבהתנחלות כפר אדומים ושוחח עם שכנתו אביטל דרמון, אחותו של דן מרידור, אז חבר כנסת מטעם מפלגת המרכז. "איך דן יכול להתבטא כך", תהה בקול על אמירה של מרידור שלא נראתה לו. "זה היה בדיוק אחרי שכתבתי איזה מאמר מתלהם והיא אמרה לי שלכתוב מאמרים זה קל", משחזר אלדד את השיחה ההיא. "היא צדקה. אבא שלי אמר שהוא שמח על כך שלא נבחר לכנסת, כי לא היה יודע מה לעשות לו נדרש להצביע נגד נסיגה כלשהי מהשטחים תמורת הסכמה לאי גיוס בני ישיבות, דבר שהוא התנגד לו בכל לבו. זו החלטה קשה לאידיאולוג, אך היא לחם חוקו של פוליטיקאי. לראשונה בחיי אני נכנס למערכת שבה איני בטוח בכישורי להביא תועלת, אבל אנחנו באמת הולכים לסוג של הכרעה שבה איני יכול להרגיש עוד שתרמתי משהו בכך שכתבתי מאמר".

הדרך למפלגת מולדת היתה מובנת מאליה. חמש שיחות עם בני אלון, שכן ילדות מרחביה, שותף למשחקי "סטנגה", הביאו לחיבור הטבעי. הדימוי הרדיקלי לא הרתיע אותו. "הרדיקליות הזאת מוטבעת בדפוס הילדות שלי", הוא אומר, "לא הכרתי סביבה אחרת. לא יצאתי מחיק רחביה הבורגנית לקצה הקשת. שם הייתי כל הזמן. לא הכרתי צורת חשיבה אחרת חוץ מתרגילים אינטלקטואליים".

גם גבולותיה של ארץ ישראל - המונח היחיד שהוא מוכן להתייחס אליו - נצרבו במוחו בילדותו. אם האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, הרי המפה הראשונה של ארץ ישראל שראה בילדותו היתה זו שאביו הדפיס ב"סולם", ביטאון תנועתו. במפה הזאת משתרעת ישראל עד הפרת והחידקל. הווי אומר, שכשאלדד טוען עתה שירדן היא פלשתין, הוא מוותר בעצם על גבולות ההבטחה; הוא בעצם פשרן וותרן.

"זה נכון", הוא מאשר, "הביקורת עלינו היא שאין לנו זכות לוותר על גבולות ההבטחה. אני לא חושב שאנחנו מוותרים עליהם ברמה המוסרית, אלא במסגרת הריאל-פוליטיק. כרגע יש בירדן מדינה ש- % 70 מתושביה הם פלשתינאים. ההצדקה היחידה לקיומו של המלך ההאשמי היא החלטה קולוניאליסטית מלפני 90 שנה. אז כשאנחנו אומרים שירדן היא פלשתין, זה לא ויתור, זו השלמה עם עובדה פוליטית קיימת. לדעתנו אפשר לשנות את העובדה הזאת כך שהפלשתינאים ישלטו שם, ולא הבדווים ההאשמים. כאנשים מעשיים, אנחנו בודקים מה מהחזון אפשר להגשים בזמן נתון. אדם לא יכול להתבזבז על חלומות באוויר. מדינה פלשתינית בירדן תהיה פתרון מדיני לזהות הפלשתינית".

אלא שהרעיונות האלה, כמו הטרנספר (בהסכמה, כמובן - לא הסכמה ברמת הפרט, שאי אפשר לצפות ממנו להסכים, אלא הסכמה בינלאומית, גם של מדינות ערב), הם שלבים מאוחרים יותר. בשלב הזה צופה אלדד מלחמה, ממש מלחמה. והוא לא מתכוון רק לכיבוש מחדש של השטחים. "מלחמה זו מלה גדולה מדי לתנועת כוחות שתתחיל ותסתיים בתוך 12 שעות", הוא אומר, "כבר היום אפשר להיכנס ולצאת משכם כמו להיכנס ולצאת מאיזה קניון". זהו מעין טיול קצרצר שבעקבותיו, הוא צופה, "תוחזר שליטה ישראלית מלאה על כל ארץ ישראל".

אבל כל אלה הם לא המלחמה הגדולה והנוראה שאלדד בטוח שתבוא עלינו. אלדד משוכנע שבחזית הצפונית הפתרון היחיד למצב הביטחוני הוא מלחמה כוללת שבה ישתתפו גם עיראק, איראן ולוב. להערה שמי שיוצא מתוך הנחה שתהיה מלחמה נוהג אחרת ממי שכוונתו היא למנוע מלחמה, הוא דווקא מסכים. "אנחנו לא מחרחרים מלחמה, רק אומרים שהיא בלתי נמנעת", הוא אומר, "במצב כזה עדיף לנו לבחור את המקום ואת השעה. להבנתי, זה לא הופך אותי למי שרוצה מלחמה. הניסיון שלי בצבא ובבית החולים צריך להרחיק אותי מזה. אני הרי מכיר לא רק את המראות, אלא גם את הריח".

כיאה לפרופסור לרפואה, אלדד מעגן את תפישת העולם שלו בדימויים מתחום המדע. "קל מאוד להיות נאיוויים, כאילו הומניים; זה הכי פשוט לאדם. על הרגש הטבעי הזה יש להרכיב חסמים רציונליים. אין בי שנאה לערבים. כמה מחברי בשמאל שונאים ערבים יותר ממני. אבל מספיק זמן היינו נאיוויים; עכשיו הגיע הזמן לשים חסמים על נטיות הלב ההומניות הטבעיות שמביאות אותנו לפי תהום". ואחרי כל האקטיוויזם המוצהר הזה, על השאלה מה הוא רוצה לעשות בכנסת משיב אלדד: "רפואה מונעת".